להרגיש זה להחלים 

כחברה, עוד משחר ילדותנו, למדנו שכשאנו לא מרגישים בטוב, משהו לא בסדר אצלנו. בהמשך גם למדנו שילדים גדולים לא בוכים ושרצוי גם להפסיק לצחוק, כי לצחוק זה ילדותי. אט אט אטמנו את גופנו הרגשי מחשש שבכול פעם שנפגין רגש כזה או אחר נתפס כילדותיים, לא בוגרים או שמשהו לא בסדר אצלנו. על מנת שנוכל להחלים יש צורך לעורר ולהתעורר אל גופנו הרגשי. להחלים זה להרגיש! אז כיצד אנו מתחברים אל הכאב ובכך משתחררים מעולו.   

אי- היכולת להרגיש מהווה את הבסיס למרבית התחלואים והסבל האנושי. זה לא הכאב, אלא הפחד מהכאב. הרגש זו האנרגיה המניעה את גופנו לשינוי וכדי שנוכל ליצור שינוי בחיים אנו צריכים להרגיש! כאב זו האנרגיה המניעה את גופנו להחלים וכדי שנוכל להחלים אנו צריכים להרגיש! זו אינה חלילה גישה מזוכיסטית כלל וכלל, כשאנו מרגישים אנו מאפשרים את זרימה ותנועת החיים. כשיקירנו חשים בכאב אנו יכולים לגלות אמפטיה, חמלה, ולתמוך בהם בתהליך, אך איננו יכולים לחוש עבורם את הכאב, זו סימפטיה (=סימפטום). כאב ומחלה אינם טעויות, אלא חלק ממנגנוני ההחלמה. ככול שנלמד להרגיש נאפשר את שחרור המטען האצור ועצור בגופנו.

כבר בינקותנו כשחשנו ברע מיד אימא המודאגת נזעקה לעזרתנו וחשנו את דאגתה. בהמשך אם חלינו אז גם בודדו אותנו ואסור היה לנו לצאת מהבית. כילדים אנו גם למדים כיצד להגיב למצבים רגשיים, כמו גם מחלות, בכך שאנו מחקים את תגובות ההורים שלנו למצבים דומים. אם למדנו שכאב זה משהו רע ושיש צורך להשמידו או לסממו, כך גם אנו ננהג. ואין כאן חלילה מקום להאשמה או להלקאה עצמית, פשוט זה מה שלמדנו וכך זה עובר מדור לדור מתרבות לתרבות. בתפישה הרפואית העכשווית על שלל הדיסציפלינות הקונבנציונליות והאלטרנטיוויות זה נדיר לשמוע "תקשיב לכאב", "תהיה עם הכאב".

כאב ואי-נוחות הינם בסך הכול מילים המתארות מצב אנרגטי, לא נעים, לא נוח,  בגופנו, אם ברמה הפיזית, הרגשית או המנטאלית. משום ההתניות התפישתיות שלנו למצבנו הרגשי אנו מגיבים באוטומטיות, שלרוב מבוססת על פחד היוצר התנגדות. התנגדות זו מגבירה את המתח והכאב בגופנו ומעצימה את הסבל. בהמשך אנו מנסים להבין מה קרה, אם בעזרת בדיקות, צילומים ובאבחנות ובכך, במקום לחוש את  הכאב אנו הופכים אותו לקונצפט מחשבתי. גם הגישה כמו בדמיון מודרך: "נסו לדמיין את הכאב כציפור ודמיינו כיצד הוא מתעופף לו אל מחוץ לגופנו" גורעות מיכולתנו לחוש את הכאב באופן ישיר ובלתי אמצעי.

להרגיש את הכאב זה כמו לשחרר את צינור המים החסום. כשאנו מקיאים זו אכן תחושה לא נעימה אך בכך גופנו פולט את מה שלא בריא לא ואנו חשים הקלה. תארו לעצמכם מה היה מתרחש בגופנו אילולא לא היינו חשים את מחושי הבטן? ויתרה מכך, לא ממסוגלים להקיאו?  בכך שאנו מרגישים אנו מביאים את תשומת לבנו אל הגוף, כשאנו בורחים מהכאב אנו בורחים לכיוון ההפוך, אל מחוץ לגוף. היכולת לבטא בכי וצחוק פורקת את המטען הרגשי. 

להרגיש זה כמו לעמוד על נדנדה. כשאנו מאבדים את שיווי המשקל וחשים זאת, מיידית גופנו מבצע את התמרונים הנדרשים ומאזן את הגוף. אך אם איננו מרגישים שאנו לא בשיווי משקל, אנו נופלים ומתעוררים כשהרצפה בפנינו. וזה בדיוק מה שקורה לנו בחיים, אנו מתנהלים מבלי לחוש שגופנו אינו במצב מאוזן. כול שנדרש הוא להרגיש שאנו לא מאוזנים ומיידית גופנו מבצע את התיקון, את ההחלמה. מחקרים מראים שאנשים החשים ומודעים לגופם כמעט ואינם נוטים לחלות.

הינה תרגיל שמטרתו להגביר את יכולתנו להיות מודעים לגופנו ולהזרים את תחושת הכאב. שבו במקום שקט ונוח, תשאפו ותנשמו דרך האף. חשוב מאוד לא לעצור את הנשימה בין ההכנסה להוצאת האוויר ולשמור על רצף הנשימה. עתה, הביאו את המיקוד אל הכאב, או כול תחושה, רגשית או מנטאלית מבלי לשופטה,  ואל תסיטו את תשומת לבכם ממנה. תרגלו זאת עד שתחושו שהכאב מתחיל לנוע למקום אחר או מתעצם או אולי גם עולה תחושה אחרת. זה סימן שאתם מתחברים אל הגוף הרגשי ושאנרגיית הכאב מתחילה לזרום. אל תכנסו לתרגיל זה מתוך מטרה להעלים את הכאב, כמו קרב שעליכם לנצח, אלא נסו לחוש חמלה כלפיו, כמו אל ילד קטן.

אף אחד לא יכול לחוש עבורנו. אף אחד גם לא יכול לקחת לנו את הכאב וכשזה קורה אנו קוראים לזה "כישוף" וחיים באשליה. כמורה ומאמן לבריאות מטרתי היא לתמוך ולהקנות למטופלים כלים שיאפשרו לחוות וללמוד לאזן ולנווט עצמם בתהליך ההחלמה. לקחת את הכאב, שלפעמים במצבי חירום יכול אולי לתת פתרון נקודתי, כמוהו כמו לתת דג לעני מאשר לתת לו חכה ומקל דיג. ללא היכולת להרגיש לא תתכן החלמה.